שנה וחצי, כבר שנה וחצי (on-off) היא מדברת איתי ועם הסובבים אותה על כך שהיא מרגישה שהבוס לא מעריך את עבודתה, לא מבין מה היא באמת תורמת לארגון ויותר מזה- משלם לפרילנסרים פי 4 ממה שהיא מקבלת כשבפועל היא זו שפותרת את הבעיות, מנהלת את הפרוייקטים ומכוונת וקושרת בין כל הגורמים.
אבל- האם היא אמרה לו משהו?
עד כאן. אין לה אומץ.
אנחנו יכולים למצוא את עצמינו במצבים שונים בחיים שבהם אין סנכרון בין השכל לבין הרגש.
חשוב להקשיב לעצמך, לשקף ולשתף חברים או אנשי אמון במקום העבודה ולתכנן דרך פעולה שמתאימה לך.
כשהיא הבינה שהיא כבר מוכנה לקחת את הסיכון בעזיבה, גם אם לא תקבל את ההעלאה בשכר אותה היא רוצה, מצאנו שהדרך שבה היא תוכל להעלות את הדברים תהיה בכתיבת מייל. היא כתבה ופרטה את תרומתה לחברה ואת תחושותיה יחד עם הבקשה להעלאת שכר.
מסתבר ששם בארגון זו שיטה שעובדת. לא באמת מדברים.
עשינו חזרות, זכרנו למה באמת מגיע לה מה שמגיע, הכנו תשובות לכל שאלה שיכולה לעלות, והמייל נשלח.
היא קיבלה תשובה כתובה שרק חיזקה את התחושה שבאמת לא מבינים את תרומתה, וקיבלה בכך את האומץ להתפטר.
והנה, הזדמנה לה אפשרות לנהל שיחה שבה בפעם הראשונה הביעה את כל תחושותיה ועקרונותיה בקול רם, פנים אל פנים.
האמת שלה נתנה לה את הכוח. החזרות נתנו לה את הביטחון.
יש לה עוד 3 שבועות לסיום העבודה, וכבר 4 הצעות מחכות לה בפתח.
דעו מה אתם שווים, הכירו בכך ולכו עם האמת שלכם.
התכוננו למהלך, אסטרטגית וטקטית.
כתבו את הדברים.
עשו חזרות ודמיינו מצבי היתכנות שונים והכינו תגובה לכל מצב.
אולי תגידו שאני לא מציאותית אבל אני מאמינה שלחיות בחוסר הלימה לתחושותיך יום-יום שעה-שעה זה לשלם מחיר יקר ולפספס את החיים.
